עקדת יצחק - חלק ו' 

עקדת יצחק – חלק שישי

4-1-2010

בפרק הקודם היגעתי למסקנה שבני האדם אינם מעבירים ביניהם מידע – כי אם כלים; זאת כי המידע הוא אישי, סגולי, אין אדם "שלועס" באותו האופן את אותו המידע... כולנו קוראים את אותו הספר, אך כל אחד יעבד את המידע שמכיל באופן אחר ויושפע ממנו באופן שונה... לכן אני קורא למידע שהכיל הספר "כלי"; נחשפתי לעוד כלי דרך הספר שקראתי, דרכו אעבד את מכלול המידע שנמצא בידי. לכן כל אחד יהנה מאותו הספר, מאותה המוזיקה, או מאותו האוכל באופן נבדל... אפילו משוואה מתמטית – אינה אלא כלי ביד האדם וכל אחד ישתמש בו באופן שונה.

הבעיה מתחילה כאשר מתבלבל האדם ומבלבל בין הכלים, ואז הפטיש ישמש לו לכתיבה, העט לחרישה, והספר לעטיפה... הבעיה גודלת כאשר מבחין האדם שהפטיש שבידו אכן לא כותב, או אז הוא מחפש לו כלי חלופי לכתיבה; וכאשר הכלי החלופי לא עונה על הדרישה מחפש לו וכמובן עוד כלי ועוד, עד שמתרבים הכלים שברשותו והערבוביה חוגגת; וכמספר הכלים החלופיים כך מספר פעימות מונה הבילבול... בשלב מסויים פעימות המונה כה מתרבות עד שהערבוביה ואי-הסדר שולטים באדם, הטירוף אופף אותו ומשבש את דעתו. לרמת בילבול זו הגיע דור הפלגה, ומספר דורות אחריו נולדה התורה לעשות סדר בערבוביה ולהחזיר את הכלים אל כנם.

לאפס את המחוג; את זאת ביקשה התורה לעשות (לכאורה). אבל הבעיה היא שישנם שישה מליארד מחוגים להחזיר... כי לא כולנו השתמשנו באותם כלים חלופיים, לא כולנו התבלבלנו באותו האופן; יש להחזיר כל אחד אל המחוג האישי שלו מהיכן שנעצר... יש לתת לכל אחד את כליו האישיים באופן שיחזור דרכם אל אותו הרגע בו נפרד מהם; יש לכתוב שישה מליארד ספרים ומסרים בלעדיים כאשר כל ספר ומסר שונה מהיסוד מחברו; יש לצייר שישה מליארד מפות מפותלות ונבדלות באופן שכל משתמש יחזור דרך מפתו הבלעדית אל כליו המקוריים, ועבודה מעין זו אינה פשוטה... זהו אם תרצה המבחן האלוקי – הניתן לעשות עבודה מעין זו?

התהייה האחרונה מקבלת משנה תוקף, כאשר סופרים את המסרים והספרים שבידינו ורואים שיש לנו ביד רק טקסט אחד! רק תורה אחת המתיימרת להיות אלוקית! הכיצד! הכיצד שישה מליארד משתמשים יקבלו ממנה את ההדרכה הפרטית, יאפסו דרכה את מחוגם האישי עד-מאוד, ימצאו דרכה את הכלים המקוריים שלהם, ויבחינו דרכה במפתם האישית שאמורה לשמשם בדרכם המפותלת חזרה אל נקודת האיפוס, אל ההתחלה... הישנה אפשרות כזאת?

ובכן רק במצב אחד יכולה להתקיים אפשרות כזאת: כאשר נצמד לטקסט הכתוב מדריך אינדיבידואלי אישי לכל משתמש ומשתמש מששת מליארדי המשתמשים, או אז כל אחד יקבל את את המסר האישי שלו ויבחין במפתו הפרטית מתוך הטקסט המשותף שפונה לכאורה לכל מאן דבעי.

רוצה להגיד שהתורה היא אישית, פרטית, בלעדית עבור כל אדם ואדם. רק באופן הזה יכול להתקיים בה המבחן האלוקי; אם תרצה – רק אם היא כזאת (שמעניקה הדרכה נקודתית-אישית) יכולה להיות אלוקית.

במילים אחרות, אינך יכול לבקש מישות כלשהי את הוכחת קיום אלוקים, כי רק אתה יכול להבחין בקיומו דרך הערוץ הפרטי שלך עימו, כי הרי אמור להיות לך מדריך אישי הצמוד לטקסט הכתוב... ואם אתה מבחין בהדרכה האישית הזו – סימן שיש לך מדריך / אלוקים; ואם אינך מבחין – סימן שאין לך אלוקים.   אולי ולא הצלחת להבחין בו, אולי לא ניסית; ואולי איננו. בכל אופן, התשובה לשאלת קיום אלוקים אתה מחזיק בה – כי רק אתה יכול להבחין בה, אין מלבדך אחר.

בזאת מסתכמת התשובה התקנית לשאלת קיום אלוקים שהידהדה מדורי דורות.

למרבה הצער והפליאה, ועל פני דורי הדורות אף אחד לא הבחין בעובדה הפשוטה הזאת: אין ולא קיימת שום התייחסות בתורה למונח "אלוהים" השגור בפינו כפי שאנו מבינים אותו בפועל! אנחנו מבינים את המונח הזה כאלוה, כח העל, אלוהים, האל; והמשמעות היחידה שלו בתורה היא: המדריך, המעניק הדרכה. (מלשון "ואתה תהיה לו לאלהים" – שמות ד')

מכאן עוד הבהרת משנה שגם חלפה על פנינו לדורותינו: אין ולא קיימת שום התייחסות בתורה לשאלת "קיום אלוהים" השגורה בפינו- מסיבה טכנית פשוטה: הכיצד אצהיר על קיומי (כאלוה) בפני מי שלא הבחין בי? וגם אם "המבחין" יבקש, מתוך סקרנותו גרידא, להעמיד את כליו "המקוריים" (שחזר אליהם בעזרתו הצמודה של המדריך) למשימת גילוי מהות המדריך – הכיצד אצהיר על קיומי (כאלוה) בפני מי שעומדת בפניו משימה זו? (כלומר ההצהרה "אני נמצא" מופנת למי שמציאות האלוה האין-סופי גלויה לו בשלמותה, והגדרה מעין זו לא יכולה להיות תקנית לעולם)

"אלהים", איפוא, הוא המדריך; ומה אם כן משמעות השם המפורש המופיע בתורה – (יהוה)?

מקובל לכנות את השם המפורש כשם ההווייה, ואכן זהו שמה של "ההווייה": המציאות שבמסגרתה מתהווים הדברים, מתרחשים, מופיעים. תאר לך גל ארוך שמכיל את כל היקום... כל התופעות והמופעים מתרחשים במסגרתו. זהו שם ההווייה. בלשונינו היום, אפשר לתרגם את שם ההווייה ל-"מציאות".

משה רבינו חקר אודות המונח הזה "שם ההווייה", והתורה מביאה לנו את סיכום מחקרו זה ב-שמות ג, עמדתי על הפרטים במאמרי "הגירוש מגן-עדן". להלן הקישור לפרק שעוסק בזאת:

http://tora.us.fm/tnk1/tora/dvrim/dm-06-04-shabot.html

בכל אופן, ולעניינינו, השם המפורש הוא התחום של המציאות; הוא המרחב שבמסגרתו מופיעים ומתרחשים הדברים; זה הטבע.

אם כן, מה משמעות המשפט: "וידבר יהוה אל משה לאמר"

– הבחין משה מתוך המציאות הכללית בדברים האלה...

"וידבר משה לפני יהוה לאמר"

– הגיב משה על דבר מה מהמציאות שזה עתה נגלה לעיניו- בדברים האלה...

"ויאמר אלהים אל משה ", "ויאמר משה אל האלהים" – זהו דו-שיח ממשי ואישי עד מאוד, בין המדריך האישי לבין המודרך . (בשני הפרקים ג, ד של שמות ניתן לגעת באבחנה הזאת)

התורה מתחילה את דבריה עם מסע ישיר אל תוך שני המונחים האלה: אלהים, יהוה, זו המשימה הראשונה שלוקחת התורה על עצמה: להסביר לקורא את המשמעות המקורית של שני המונחים האלה וההבדל ביניהם.

נגעתי בשלושת חיבורי האחרונים (מידע, הגירוש מגן-עדן, לזכר רועי קליין) באבחנה הנגזרת מהפרק הראשון של בראשית: הפרק הראשון הוא שיעור בן שבע פרקים, אם תרצה – בן שבע פגישות, כאשר בכל פגישה מועבר אותו החומר שנלמד בפגישה הקודמת אך באופן מפורט יותר. כלומר, תלמיד "חכם" אין לו את הצורך ביתר השיעורים, הוא יכול להסתפק בשיעור הראשון ולפסוח על ששת השיעורים. תלמיד פחות חכם יצטרך גם את השיעור השני (היום השני). וכך עד שמגיעים לשיעור השביעי המפורט ביותר...

תלמיד מס' 7 איפוא, הוא התלמיד הכסיל מכולם; הוא היה צריך לעיין בכל השיעורים כולל השביעי האחרון המפורט ביותר, בשביל לקשר בין הדברים ולעמוד על מהות השיעור הכללי. אולם ישנם כסילים ממנו, ואין הוא האחרון ברשימה... אשר על כן הגיע הפרק השני של בראשית שגם הוא מורכב ממספר פגישות, ואחריו הפרק השלישי, והרביעי, עד הפרק האחרון של התורה המסתיים במילים "לעיני כל ישראל". מי שהזדקק לפרק האחרון הזה והגיע אל המילה האחרונה, יכול מתוך הבושה לכלוא את עצמו לכל חייו בחדר סגור...

ומהו השיעור הכללי? מה הביג דיל הזה? איזה מסר מכיל השיעור הזה שכל התורה סובבת אותו!

– על זאת אדבר בפרק הבא; לכן ומתוך השמירה על הרייטינג של הסידרה לא אגלה את המסר; אבל אני מוכן לגלות מה אין במסר הזה: הוא איננו מדבר על קיום "השם" – "המונח" השגור בפינו. הוא איננו מדבר על עבודת השם. הוא איננו מדבר על סדר בריאת העולם ולא שורד בפנינו את סדר ההסטוריה האנושית... נדבר איפוא בפרק הבא...

את הסקירה הזאת הבאתי במטרה להסביר את המשימה הראשונה שלקחה התורה על עצמה: להסביר לקורא את המשמעות המקורית של שני המונחים (יהוה, אלהים) וההבדל ביניהם. ההסבר הזה יועד לתלמיד הכסיל ביותר, זה שאמור להשתמש בכל פרקי התורה...

בפרק הראשון "שיחק" אלהים – ללמדך שאין זה אלא הדרכה אישית ביותר... התורה פונה אל כל קורא וקורא ואומרת: זהו שיעור אישי; ללא הדרכה אישית ונקודתית – אינך יכול לעמוד על הפרק הזה (השיעור הזה), אשר על כן פקח אוזניך ושמע את התדר האישי שלך, דרכו תעמוד על הדברים...

שם השחקן בפרק השני "יהוה אלהים" – לאשר את התהייה הטבעית שלך: ומדוע אמור אני להטות את אוזני למדריך הזה? והרי חסרים מדריכים בעולם...?

התשובה היא חדה וחלקה: תהייתך תקנית; אשר על כן אתה יכול להישמע רק להדרכה נקודתית בטבע; היינו רק כאשר תבחין בתיאום המלא של הדרכתך עם המציאות, עם הטבע. בלעדי אבחנה כזו ברמה האישית, תהייתך תישאר על כנה.

גם בפרק השלישי שיחק אותו השחקן (יהוה אלהים) על במה אחרת, מיוחדת יותר וכאילו ניסה לתת למודרך לתרגל את האבחנה שניתנה לעיל; ואכן מופיע התואר "אלהים" בפרק הזה רק פעם אחת במקומו המדוייק, בעוד ביתר המקומות נותר הכינוי (יהוה אלהים) על כנו... והחל מהפרק הרביעי שני התוארים נפרדים, כל אחד למקומו הנכון.

מי אמר שיש לנו כאן מדריך והדרכה... מי אמר ש-יהוה הוא האלהים, הוא הוא המדריך, הוא הוא הטבע...

-    תשובה חדה וחלקה, ומקורה באותה "הישות המדריכה" שהעירה את הסוגיה ראשונה: זה התנאי ש-יהוה הוא האלהים, הוא המדריך, הוא הוא הטבע... בלעדי ישום התנאי הזה אין קיום ל-יהוה אלהים; ורק אתה ברמה האישית יכול לאשר או לשלול את זאת.

בפרק הבא נעמוד על המסר שאמורים "לשמוע" אותו בתדר אישי, ואם לא נצליח לשמוע – הרי אין מדריך ואין אלהים...

אלברט שבות

(חלק שביעי יבוא)